ריקוד מרגרה הוא באופן מסורתי ריקוד עם שמקורו מאזור צפון הודו. כדי לשמור על הקסטה המקומית והנורמות החברתיות, מגבלות בלבוש מקובלות בקפדנות – רק בדים וצבעים מסוימים מקובלים ללבוש של הרקדנים.
מרגרה היא צורת ריקוד מסורתית במקדש קרטיקה מרגה בפורה פנאטאראן סאסירקה, קנדי דאסה, באלי. הוא כולל עקבות של ריקוד הקאטאק ההודי הקלאסי והיה מוכר היטב במהלך השלטון הקולוניאלי ההולנדי במאה ה-19.
בקיצור, מרגרה היא צורת ריקוד מסורתית של המקדש המקובל בקרטיקה מרגה. הוא משלב עקבות של ח’וקהת’קר (טרנודיה הודית קלאסית) ובולט כצורת ריקוד מסורתית חשובה במהלך השלטון הקולוניאלי ההולנדי בעידן או שניים של המאה התשע-עשרה.
צורת ריקוד זו נפוצה בהימאצ’ל פראדש והתיישבה בחלקים שונים של פנג’אב ואוטר פראדש. לריקוד יש תפקידים גבריים ונשיים כאחד. ריקוד מטגרה נעשה עם צמח כותנה/משי על הגב כדי לייצג את הדמות הנשית מיצ’י, שתמיד לבושה בוורוד, מלווה בבהוט (תאו) בעל אותם בגדים לבנים, שהוא הדמות הגברית קרטה. האקט יוצר מחזה מעניין במיוחד בגלל האלמנטים העממיים הרבים שלו כמו מוזיקת טמבורין, שירה של שירי עם ספציפיים לאזור האמור במדינה לבושים בתלבושות מסורתיות.
ריקוד Matgara שואף להגביר את ייצור בעלי החיים ולהביא פיזיות גדולה יותר לתנועות הטבעיות שלהם. הריקודים הללו אמנם מספקים לפסטיבלים שובע קצבי יותר.
מרגריט או מרגרט היו שתי בתולות נוצריות שעינו והרגו בפרס במאה ה-6. https://tessa-murphy.com/feeds/stewendicse1989.php
במאה ה-15, ג’ון מקפיסטרנו, מטיף גנאי פרנציסקני הגיע לפרסיה שם שמע על מות הקדושים שלהם.
ג’ון מקפיסטראן גרם לאנשים בקיוטו להיזכר בסיפור שלהם באמצעות הפקות שהוא יצר על סמך החשבון שלו. לאחר מותו, הזיכרון שלהם התמזג עם אגדה של מרגרט הקדושה שמתה בסביבות 1098 ולכן הם מכונים לעתים קרובות “ריקוד מרטירים הקדושה ומרגרה (קדושים)”.
חיפוש אחר מידע על ההיסטוריה של ריקוד מרגרה אינו קל. זהו ריקוד עם שבו מסורות פולקלור נחקרות בגופך ועל הרצפה.
סיבה אפשרית אחת לקושי הזה יכולה להיות משום שזו מסורת בעל פה, המועברת מפה לאוזן.
מהו ריקוד מרגרה ומהיכן מקורו? אין הרבה פרטים זמינים על ריקוד המרגה. כמה דיווחים אומרים שמקורו באיראן. סגנון הריקוד הזה נובע מכך שהאיראנים סוגדים לאל השמש. אחרים אומרים שאין מה לגבות את הטענות האלה ושחלון ההיסטוריה הזה על הסיפון נסגר עם כל יום שעובר כשהמלחמה מסירה לנו את ההיסטוריה שלנו שוב ושוב.
העובדה היא, שלא כמו תרבויות רבות אחרות ברחבי העולם שיש להן היסטוריות מפורטות לפני ישו, אחרי ישו עבור אזורים אלה (אביניון, הים השחור, סין) חוקרים אירופאים חייבים להסתמך על המעט שניתן להרכיב מפרשנויות מגוונות שנחצבו לתוך העתיקות הללו. החברות עצמן.
בשני הדוחות יש נקודה טובה: כשמדובר בסכסוך אנטי-מיליטנטי במדינות ערביות כמו טורקיה או סוריה – מהן מגיעים קופירייטרים בזמן שהם חולקים תרבות נהדרת – ההיסטוריה מאבדת את המסורות שלה בדיוק כמו שמשפחה על פני דורות תאבד.
